תיאור דמויות: להתאהב בהן ממבט ראשון
דמויות שלא יוצאות לך מהראש, בנות

תיאור דמויות: להתאהב בהן ממבט ראשון

בתסריטים ישראלים כמעט ולא שמים דגש על העניין הזה לצערי, וזה פשוט חבל כי זה פספוס ענק. אולי זו הגישה (השגויה בעיניי) שזה חלק מהבימוי ולכן התסריט צריך להיות "יבש" וקפדני. אבל דווקא בארץ, כשרובנו כותבים כדי לביים את מה שכתבנו וזקוקים למימון מלקטורים או הזדמנות ממפיקים, אנחנו צריכים לדעת להעביר את הויז'ן הזה קודם כל במילים.

תיאור דמויות נשמע אולי כמו משהו פשוט, אבל הוא יכול להרים לכם את כל ההגשה או לחלופין לשעמם למוות את הקוראים. הדמויות שלכם צריכות להתבלט ומעבר לכל, לתת הרגשה שאנחנו מבינים מי הן, כבר מההתחלה. גם אם הסיפור מרתק ומרשים, כל עוד אני לא מבינה מי עובר את הסיפור, אני לא מצליחה להיכנס פנימה.

בפוסט הזה אני מדברת על תיאור הדמות בפעם הראשונה שהיא נכנסת לסיפור. הפעם הראשונה שהקורא/ צופה פוגש אותה. קשה להבין מי הדמות שמולנו, במיוחד כשהיא רק פסקה על דף שהרגע נתקלנו בה בפעם הראשונה. כדי לכתוב דמות שהפגישה איתה תהיה מלהיבה ומסקרנת, צריך להבין מה מושך אותנו בדמויות כבר באינטראקצייה הראשונה.

למה זה חשוב? כי בעיניי, כשהדמות מוצגת בצורה מושכת וכנה, כל הסיפור מתחיל לסקרן. הדמות היא מה שמאחד את הסיפור, הז'אנר והטון בצורה הכי ברורה כשהיא מונגשת לנו נכון.

על בנייה של הדמות בעלילה עצמה תוכלו לקרוא בפוסט הקודם שלי על שלושת העקרונות ליצירת הזדהות.

ארבעת הצעדים למפגש ראשוני מנצח

1. פעולה אקטיבית

כעיקרון, יותר מעניין להכיר דמות שעושה משהו פעיל. רצוי משהו מעניין או יוצא דופן ולא משהו שכולנו עושים כל יום. אגב, זו אחת הטעויות הבולטות בסרטי סטודנטים: השחקנית תמיד מעשנת סיגריה/ שותה קפה/ משחקת בפלאפון. הפעולה הראשונה של הדמות נותנת לה הגדרה.

הפיילוט של הסדרה שעת נעילה למשל, מתחיל בחייל החנון שמלטף את הקיפוד שלו מחוץ לבסיס. הפעולה הזו היא יוצאת דופן בכלל, ועוד יותר בבסיס צבאי. זו פעולה שמבדילה אותו משאר החיילים (חוץ מזה שהוא גם היחיד שלא על מדים), אבל תחשבו כמה הפעולה הזו נתנה לנו רושם מסוים עליו.

2. Show, Don't Tell

זו כנראה האמירה הכי ידועה בסודות הכתיבה. כמה שקל להגיד, ככה קשה לבצע. המעשים מראים על הדמות יותר ממילים. הכותבים הגדולים יודעים לתת לקורא להכיר את הדמות דרך המעשים והבחירות שלה.

לדוגמא, ההיכרות הראשונה שלנו עם האנה בפיילוט של הסדרה בנות. כל הסצנה היא בעצם היציאה של האנה לעצמאות כלכלית, כשהם מנשלים אותה מהקצבה החודשית שהעניקו לה בשנתיים האחרונות מאז שסיימה את הקולג'.

הסיטואציה עצמה שמה אותנו בדיוק במקום שאנו רואים את עולמה של האנה מיטלטל, ואיך זה יגרום לה להשתנות בהמשך. הדרך בה היא מגיבה לבשורה והניסיונות הנואשים שלה להציל את עצמה מלשלם שכר דירה.
כל אלו אומרים לנו: זאת האנה.

המפגש עם שאר הדמויות בסדרה גאוני לא פחות. את מארני אנחנו פוגשים כשהיא קמה בבוקר ליד האנה כי היא מעדיפה לישון איתה מאשר עם החבר שלה. את ג'סה (הדמות האהובה עליי) אנחנו פוגשים רדומה על ערימת מזוודות בחזרה ממסעותיה בחו"ל. והמפגש הראשוני עם שושנה, הוא כשהיא נפגשת עם ג'סה, מי שהכי מבליטה לנו את הנאיביות והכמיהה לשייכות של שושנה.

בכל כך מעט, הכותבת הצליחה להכניס את אישיו היציאה מאיזור הנוחות של מארני, את הפחד ממחוייבות ואינטימיות של ג'סה ואת שושנה שמנסה למצוא את המקום שלה עם האנשים הלא נכונים.

3. פגמים ושברים

כותבים מקצוענים מראים לנו רגע שמסכם בצורה מושלמת איפה כל דמות נמצאת בשלב הספציפי הזה בחיים. הם מצליחים להראות לנו את הפגם של הדמויות בפעולה. אנחנו נחשפים שם להרגלים הרעים שלהן, הבעיות שהן עוד לא מודעות להן בעצמם. הטעות החוזרת הזאת, שאולי יכירו בה וישנו אותה בהמשך הסרט.

בנות סינופסיס כותבת על תסריטאות דמות דמויות
צילום מסך מתוך התסריט של "בנות", לחצו לכל התסריט >

פנים, ערב. מסעדה במרכז העיר.
האנה (24, פנים מתוקות וקצת צ'אבי), יושבת מול הוריה: טאד (בשנות ה60 המוקדמות לחייו עם לוק של פרופסור) ולורין (רזה ומאופקת, גם היא בשנות ה60 לחייה). לורין וטאד יושבים לאכול לאט כשמולם האנה זוללת ומדלגת במהירות בין קערת הפסטה, הסלט ומנת צד של תרד ותפוחי אדמה בתנור. 

אנחנו קודם כל פוגשים בפגמים של האנה. הזלילה והרצון לבלוע את הכל ,שהופך להיות גם התמה שלה בסדרה. במיוחד כשהיא אומרת את המשפט הידוע בהמשך הסדרה: "אני חייבת לחוות הכל כדי להיות הקול של הדור שלי" (או לפחות קול כלשהו בדור כלשהו).

4. לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן

המקום הראשון שבו אנו פוגשים את הדמות שלנו אומר המון. הלוקיישן הוא אחד האמצעים הויזואליים הכי חזקים להביע אוירה, אפיון או תמה. זו דמות שמתכרבלת בסלון עם שוקו, יושבת בבר פלורנטיני, או עושה טרקים באנה פורנה? איזה תמונות תלויות לה על הקירות? יש לה דירת פרברים גדולה או סטודיו סטודנטים מגעיל בעיר? לוקיישן נותן המון מידע, מבלי שנצטרך להגיד אותו.

והנה דוגמא מהממת מהפיילוט של מרוששות:

מרוששות סינופסיס כותבת על תסריט דמות
צילום מסך מתוך התסריט של "מרוששות", לחצו לתסריט המלא >

פנים, לילה. דיינר בוויליאמסבורג, ברוקלין.
לדיינר יש אווירה מגניבה ווינטג'ית של שנות ה80', אבל זה רק בגלל שלא שינו את העיצוב מאז 1986. זה כמו הווארד ג'ונסון במרכז אמריקה, רק באיזור המפוקפק של ברוקלין. הלקוחות הם או מאוד צעירים והיפסטריים, או מבוגרים רוסים עם רגל תותבת.

דלת המטבח נטרקת לרווחה, ממנה יוצאת מקס בלק (23, קולית עם חכמת רחוב וקשוחה מבחוץ). היא לובשת מדי מלצרות צהובים מכוערים שאיכשהו נראים עליה חמוד. אולג (45, דוחה ומקריח) קורא למקס מתוך המטבח בזמן שהיא מניחה כמה צלחות לפינוי.  

בחרתי בדוגמא הזאת כי הלוקיישן נותן כל כך הרבה אפיון ואוירה ומכניס אותנו לעולם של הדמות. מעבר לזה שקוראים לסדרה מרוששות והוא פשוט מעביר את זה מצוין בעליבות של הדיינר הזה והמדים הצהובים המגעילים, הוא מתואר בצורה משעשעת ומלאת חיים. עוד לפני שמקס נכנסת לתמונה, אנחנו מבינים עליה המון.

בסופו של דבר אנחנו רוצים להראות לקורא את הלב של כל דמות כשהם פוגשים אותה לראשונה. זה בדרך כלל אומר להראות את הפגם שלהם בצורה הוויזואלית, יוצאת הדופן והמעניינת ביותר. כמה שנכתוב יותר ספציפי, ככה הדמות תרגיש יותר אמיתית וקרובה.

בכל כלל יש יוצא מן הכלל

לפעמים אנחנו פוגשים דמויות כשהן עושות דברים בנאליים
נכון. אבל זו יכולה להיות דרך לשרת את אפיון הדמות. אם הדמות שלי היא אישה שמתמודדת עם בדידות או פרידה, אני אבין הרבה מזה שהיא רק יושבת על הספה ומזפזפת בין ערוצים, או ישנה בלי סוף.

לפעמים בפגישה ראשונית עם דמות אין שום אינדיקציה לפגם או שבר
בסרטי אימה למשל, אנחנו בדרך כלל לא פוגשים בפרוטגוניסט מורכב ונחשפים לפגמים שלו. הסיבה היא שסרטי אימה בעיקר סובבים סביב פגמי האנושות והעונש שלה על כך. הדמות מייצגת משהו קולקטיבי וגדול יותר ממנה, ולכן היא גם מתמודדת עם משהו שהרבה יותר גדול ממנה.

לפעמים התיאורים לא מצביעים על איך שהדמויות נראות
תחשבו על זה ככה. כשאנחנו כותבים משהו, הוא יכול לקחת תשומת לב ממשהו אחר. הבחירה שלא לכתוב את המראה אומרת בעצם שהפעולות שהדמויות בוחרות כאן הן הכי משמעותיות, בלי קשר למראה שלהן.

איך לגשת לכתיבת תיאור דמות?

תשאלו את עצמכם ותהיו אמיתיים.

1. מי הדמות הזאת ברגע הספציפי הזה?
2. מה הפגם שלה ואיך היא צריכה להשתנות?
3. האם התשובות שעניתם מועברות על ידי פעולות או תיאורים?

לסיכום

אני מאוד מאמינה בללמוד מאחרים. תרשמו לעצמכם נקודות על הדמויות שהכי אהבתם, איך הציגו לכם אותה? מה היה כל כך מיוחד במפגש הראשוני הזה שכבש אתכם מההתחלה? תקראו תסריטים ותנסו לנתח את הבחירות של היוצר שהיה מאחורי הקלעים. אם צריך, תחזרו לתסריט שלכם ותחשבו אם באמת מצאתם את הדרך שמביעה הכי טוב את הדמות שלכם בפעולות.

ומה עם התסריט שלך? אני כאן בדיוק בשביל זה! לקביעת ייעוץ אחד על אחד לחצו >>

כתיבת תגובה