הזדהות בתסריט – אהבה ממבט ראשון

בדרך כלל, כבר מהרגע הראשון שנפגוש בדמות כלשהי – אנחנו נחליט אם אנחנו אוהבים אותה או לא. לזה קוראים הזדהות. כלומר, כמו המפגש הראשון עם אנשים בחיינו, הסצנה הראשונה של דמות היא בעלת השפעה עצומה על המוניטין שלה. המפגש הזה הוא קריטי, כי הדמות היא המתווכת של הסיפור ובלי הזדהות איתה, אין חיבור רגשי לסיפור.

החלטתי לתת את שלושת העקרונות להזדהות, ולהדגים אותם בסרט הג'וקר. בחרתי בסרט הזה כי הוא מצליח לגרום לנו להזדהות עם נבל פסיכופט וממש להבין אותו ולהיכנס לראש שלו, שזה הישג מדהים בעיניי. הג'וקר הוא אנטי גיבור, אולי האבא של האנטי-גיבורים ויש בו משהו מהפנט וכובש. איך היוצרים הצליחו לעשות את זה?

שלושת העקרונות ליצירת הזדהות עם גיבור

1. רחמים

הרגע בו אנו חשים חיבה למישהו, או יכולת להבין את מצבו היא דווקא ברגע של חוסר אונים. כי כולנו יודעים איך זה מרגיש וכולנו מפחדים מכך.

הסצנה הראשונה של ארתור פלק (הג'וקר לעתיד), חולה הנפש מוכה הגורל, היא מעוררת רחמים. הוא עובד בעבודה פתטית כליצן (כי אין לו ברירה) והוא חוטף מכות רצח מחבורת ילדים בריונים ללא יכולת להגן על עצמו.

לאורך כל הסרט, הרחמים שלנו כלפיו הולכים ומעמיקים. החלום שלו, להיות קומיקאי (שאפילו אמא שלו חושבת שזה רעיון גרוע) הולך ומתרחק ממנו ככל שהסרט מתקדם. ואנחנו  מצטערים בשביל ארתור המסכן שרק רוצה לשמוח ולהצחיק אבל הוא הכי, איך נאמר את זה? NOT.

2. הסכמה מוסרית

עליבותה של הדמות עובדת נהדר. אבל במיוחד כשאנחנו מרגישים שזה פשוט לא פייר. במיוחד כשזה בן אדם ממש טוב ומוסרי, שלא מגיע לו שום רע. מגיע לו צדק. הדמות מקבלת הרבה פחות ממה שמגיע לה.

ארתור מטפל באמא שלו, מתייחס אליה בסבלנות אין קץ (למרות שהיא באמת איומה) ומפרנס אותה לגמרי לבדו. הוא רץ אחרי חבורה של ערסים רק כדי לא לאבד שלט ששייך למעסיק שלו ולהיות הכי בסדר, הוא מנסה (ומצליח) להצחיק ילד באוטובוס (וחוטף צעקות).

בקיצור, מגיע לו חיים טובים יותר ובכל זאת החיים שלו בזבל והפח סגור.

3. הערכה

עד עכשיו דיברנו על שני אמצעים לעורר אמפתיה: רחמים והסכמה מוסרית. אבל איך הוא לא הופך לסמרטוט מאוס ודוחה? ממתי אנחנו כאלה צדקנים? בא לנו גיבור שהוא קצת… מעבר לקצה גבול היכולת. שיש בו משהו מעורר התפעלות. רק אז נהיה מוכנים לסלוח לו על כל דבר, ולו רק בשביל ההברקה הבאה שלו. רק אז, נרגיש אולי שאנחנו רוצים להיות כמוהו. להיות שם במקומו, או לפחות להיות שם איתו.

האמצעי השלישי הוא ההערכה שלנו כלפי הדמות. גאונות, שנינות ופשוט להיות טוב במה שהוא עושה – יביא אותנו לא רק להזדהות אלא גם להערצה כלפיו. קחו לדוגמא את: ד"ר האוס, חניבעל לקטר (שתיקת הכבשים), מגנטו (אקסמן) ועוד קצרה היריעה מלהכיל. אנחנו מוכנים לסבול קניבליזם בשביל הגאונות המטרידה של חניבעל לקטר, ואת המניאקיות של ד"ר האוס רק כי הוא רופא ממש טוב עם בדיחות שנונות.

נסכם?

הזדהות עם גיבור בתסריט (ארחיב על ליהוק ובימוי שחקנים בפעם אחרת) יכולה להיווצר באמצעות שלושה אמצעים עיקריים: רחמים, מוסריות, והערכה.

בסרט הג'וקר (2019) יש שימוש חכם בשלושת האמצעים האלה, ואנחנו אשכרה מצליחים להבין איך אדם הופך לפסיכופת ולמה. בסרט יש אמירה קודרת על החברה, ועל היחס לשונה ולאחר, או הדאגה לאוכלוסיות חלשות בעולם קפיטליסטי ואפל כמו בגות'הם סיטי.

בכל סרט או סדרה, משתמשים באמצעים שונים ולפעמים בשלושתם. ובכל זאת, אפשר לראות כמה הכללות בז'אנרים מסוימים. למשל, בסרטי פעולה לרוב נראה גיבור שנזדהה איתו כי הוא תותח על. ולכן זה מעניין מה שהלך בסרט (2012) Skyfall, כשהגיבור ג'יימס בונד האגדי נראה לנו פתאום כמו זקן בודד ומריר.

בסרטים בהם הגיבור הוא פושע, לעתים קרובות אנו נראה אותו מתלבט בדילמות מוסריות, או עושה את "הדבר הנכון". אלאדין, שגונב אבל מעניק את התפוחים שסילק לשני ילדים רעבים בצד הרחוב. או הסנדק, שמהווה מעין שופט עליון בעולם הפשע, ומנסה להשליט חוק, סדר ומשמעת במקומות החשוכים ביותר.

עם זאת, פושעים רבים בסרטים גם מפתיעים ביכולות המרשימות שלהם כמובן. בסרטים רומנטיים, אנחנו בדרך כלל נחוש רחמים כלפי הגיבור או הגיבורה כדי שנרצה שימצאו אהבה, גם אם הם עדיין לא מודים בכך שהם רוצים זאת.