המוזיקה קובעת את הטון. ועכשיו אחרי משחק המילים המביך הזה, אני אגיד לכם על מה הפוסט הנוכחי. אני רוצה לדבר על מוזיקה כמרכיב תסריטאי, אבל גם איך בכלל היא משפיעה לנו על כל חוויית הצפייה? מה התפקיד שלה שם ומה היא מסוגלת לעשות? אז המוזיקה או בכלל הפסקול יוצרים מעטפת שלמה לסיפור. יש להם שפה וצורה משלהם שמתכתבים עם הסיפור והתמה. המוזיקה מתפקדת גם כדימוי, וגם ככלי ביטוי.

אני לא יכולה לדמיין את וויפלאש עם צ'לן נגיד במקום מתופף. התופים הם דימוי לכל המאבק של הגיבור בדרך לשלמות ומצויינות. או לדוגמא התפוז המכני, הוא לא היה התפוז המכני בלי I'm Singing in the Rain. אבל למה? תגלו את התשובה בהמשך הפוסט. בקיצור, מוזיקה היא עולם שלם בפני עצמו, אבל היא לגמרי מתערבבת עם יוצרי הסרט עוד מההתחלה. ומה שהכי מעניין, זה לא רק ה"מה", אלא גם ה"איך". לא רק איזו מוזיקה, אלא גם איך המוזיקה חודרת לתוך העולם של הסרט, ואלינו כצופים?

מוזיקה חיצונית

הדוגמא הקלאסית זה הקולנוע האילם, בו המוזיקה היתה הסאונד היחיד שפעל בעולם הסרט. אין דיאלוגים. אולי טריקות דלת או רקיעות רגליים. המוזיקה הולחנה בדרך כלל למען הסרט, והדגישה רגעים קומיים או דרמטיים.

אז צ'ארלי צ'אפלין ברבאק כמובן, מתוך הקרקס. סצנה מתוקה שמלמדת המון קולנוע ואהבה לקולנוע. הכי פשוט שיש. גיבור עם מטרה ומכשול. והמוזיקה? המוזיקה פשוט מדברת כאן בעצמה. המוזיקה היא המקהלה היוונית אם תרצו. כמעט כמו בלט. "פטר והזאב" או "אגם הברבורים" סטייל.

המוזיקה כאן היא חיצונית לחלוטין ולא היה לה שום חלק בתסריט. אחרי שהכל צולם ונערך, בא מלחין וכתב פה ממש סיפור בתווים. עם השנים, כשנכנס הדיאלוג והמילה המדוברת לתוך הקולנוע התחילו להתנגן גם שירים ברקע, ובהמשך נראה התפתחויות נוספות. אם בצ'ארלי צ'פלין המוזיקה נותנת תמיכה לסיפור, אז יש גם את ההפך. המוזיקה או הפסקול מסוגלים ליצור דיאלוג עם התסריט, ולהביא משמעות חדשה לגמרי. למשל כשהמוזיקה יוצרת אירוניה בסיפור.

הסרט טריינספוטינג, נותן משמעות חדשה ואירונית לשיר Perfect Day בסצנת מונטאז' מצמררת כשהגיבור (מארק) לוקח מנת יתר ומאושפז בבית חולים. לסרט יש נגיעות ארטיסטיות וסוריאליזם רגעי שמתכתב עם האילוזיות הנרקוטיות של הגיבור. והשיר. השיר הזה פשוט בא בול.

מוזיקה מסוגלת להשתלט מאוד על הרגש ולעצב את המחשבה שלנו. המוזיקה משנה את כל הפרשנות של הסצנה בעצם. יש אקדמאים שניתחו את ההשפעה הפסיכולוגית העמוקה עלינו, וניסו להסביר אותה. אחת הסיבות העיקריות שהם גילו, היא העובדה שהחוש הראשון שמופעל אצלינו, עוד כשאנחנו עוברים בבטן אימנו הוא חוש השמיעה. קחו כל סצנה, תחליפו לה את המוזיקה ויהיו לכם כמה סצנות שונות. ניסיתם לראות פעם סרט אימה בלי פסקול? זה פשוט לא מפחיד. כי הסאונד תורם לתחושת ההפתעה, המתח, ואי הנוחות.

מי שהשתמש בזה בחכמה הוא לא אחר משפילברג בסרט מלתעות. הוא כבר הכיר את הטריק של ה"מוזיקה המפחידה" ברגעים מותחים של סרטי אימה. אבל מה שהוא עשה זה להפוך את הכל. הוא השתמש במניפולציה השחוקה הזו כדי להפתיע את הצופים. הוא דאג להכניס מוזיקה "מפחידה" גם כשלא קורה כלום, ככה שממש אי אפשר לצפות מה יקרה וגורם ההפתעה נשאר בעינו. פאן פאקט.

מוזיקה פנימית

אם כבר התפוז המכני, אז השיר מקבל תפנית בעלילה. מהשיר העליז הוא הופך להיות מופע אימים. לא רק פעם אחת, פעמיים. בפעם הראשונה עבור קורבנות האלימות של הגיבור (אלכס) וכנופייתו, ובפעם השנייה לגיבור עצמו כשמשמיעים לו את זה שוב ושוב מבלי יכולת לברוח, כעונש על מעשיו. בשתי הפעמים המוזיקה היא פנימית. היא מתרחשת בתוך עולם הסרט ולא נכנסת מבחוץ בעריכה מלאכותית. בפעם הראשונה הגיבור שר את השיר בעצמו כי הוא זה שבשליטה, ובפעם השנייה הוא זה ששומע אותה ללא יכולת להגיב.

המוזיקה הפנימית מגיעה מתוך עולם הסרט. היא יכולה לבקוע מהרדיו או הפטפון, היא יכולה להתנגן על ידי להקה בספינה טובעת (טיטניק וזה) או שהדמויות שרות אותה בעצמן. יש הבדל עצום בין מוזיקה חיצונית או פנימית לסרט. כשבמאי מחליט להכניס מוזיקה חיצונית. ממש שיר עם ליריקה והכל, הוא בא להגיד פה משהו. והמסר מאוד ברור.

בטריינספוטינג זה ממש צועק את כוונת המשורר, אבל בקטע טוב. במובן הזה שהמסר חודר לתוכנו, מבלי להאכיל בכפית. מצד שני, כשהמוזיקה באה מתוך עולם הסרט הכניסה לתוכנו היא "אלגנטית" יותר בעיניי. לא אומרים לנו מה להרגיש או לחשוב, אלא מתווכים לנו חוויה דרך הגיבור. אנחנו בעצם שומעים את המוזיקה יחד איתו. מוזיקה היא חוויה שמחברת בין אנשים, ולכן זה כלי עצום בקולנוע ליצור חיבור לדמויות ולרגעים שלהן. אפרופו חיבור לדמויות, הנה הפוסט שלי על הזדהות ויצירת חיבור לדמויות שלכם מהרגע הראשון 

זו הסיבה, אגב, שסצנות בהן דמויות שרות בסרטים (אני לא מדברת על מחזמר, זה משהו אחר) הן תמיד סצנות מרגשות נורא (לפחות אותי, לא יודעת). אני חושבת שהסצנה שהכי הפנטה אותי איי פעם בהקשר הזה, זו הסצנה מהסרט מלהולנד דרייב. הסצנה הזו מערבבת מוזיקה חיצונית ופנימית כאחד. השירה של הזמרת מתבררת בסוף כאשליה. הזמרת מתמוטטת והמוזיקה ממשיכה להתנגן. זה רגע שבו "נשבר הקיר הרביעי". אנחנו נזכרים שזה סרט ולא מציאות. יש כאן שתי ציפורים במכה אחת: גם חוויה מטורפת, וגם אמירה. בקיצור אין על לינץ' ובא לי לכתוב עליו פוסט שלם אבל לפעם אחרת.

אבל גם כשדמויות רוקדות לצלילי שיר מסוים (ספרות זולה), או שהדמות מתופפת באצבעותיה על ההגה ברכב. יש משהו ברגע הזה שאנחנו לגמרי שם איתה. זה הכוח של מוזיקה. במובן הזה, מוזיקה פנימית פחות באה לתת אמירה, אלא יותר להעביר חוויה. אבל אם להתפלצן רגע אז כל אווירה היא חוויה וכל חוויה היא אמירה.

בשני המקרים, המוזיקה הופכת את הסצנה לזכירה יותר, כי היא מכניסה רובד נוסף של עומק והקשר. המוזיקה מביאה איתה מטענים משלה. במיוחד אם זה שיר מוכר וספציפי. כך נוצר דיאלוג מרענן בין מה שאנחנו רואים לבין מה שאנחנו שומעים.

האנטומיה של הרעש

שיר הוא לא רק מילים, ומוזיקה היא לא רק תווים. ואו הפוסט הזה ממש מוציא ממני פלסף. הפסקול בסרטים התחיל להיווצר גם מצלילים ורעשים אחרים. זכיתי לנהל שיחה פעם עם אמן הפסקול המופלא אלכס קלוד זכרונו לברכה. הוא סיפר לי על עיצוב הפסקול בסרט לבנון. כל הסרט, אבל ממש כל הסרט מצולם מתוך טנק. חבורת שיריונרים במלחמת לבנון הראשונה, והזוועות שחוו שם בתוך הטנק.

הטנק הוא ממש דמות בסיפור הזה. הוא מקבל חיים משלו. ואלכס קלוד דאג שזה יבוא לידי ביטוי גם בסאונד. הוא נסע לפריז לחבר שעוסק בפיסול מתכות (ריתוך) והקליט ספרייה שלמה של רעשים שמתכות יכולות להפיק. מהרעשים האלה הוא בנה פשוט מוזיקה. אין לי מילה אחרת. הוא בנה חיים שלמים. הטנק הופך להיות אנושי. שומעים אותו סובל, נשנק, צווח ונחנק בתופת המלחמה. אחת ההשראות שלו, כך סיפר לי, היתה הלהקה פינק פלויד. הנגיעות המתכתיות וה"גסות" במוזיקה שלהם כיוונו אותו לשם. אגב, אף צליל בסרט לא הוקלט בתוך הטנק (צרות של סאונד ואקו). אבל אלכס קלוד היה פשוט יצירתי. יהי זכרו ברוך.

היכולת המופלאה להפיק שפה שלמה מתוך רעשים, מביאה איתה גם את הכוח של אמביוולנטיות. הרגע הזה שאנחנו תוהים לעצמינו מה שמענו עכשיו? זה מכניס אותנו לתוך אי נוחות ומתח מבלי שנשים לב אפילו. במאית שממש אוהבת להשתמש בזה, היא לין רמזי (חייבים לדבר על קווין). הסצנה הראשונה פותחת בשוט של וילון מתנופף ברוח לילית. וכל מה ששומעים הן ממטרות, שמזכירות גם קצת צליל של יריות. השילוב של הווילון שמדמה סוג של רוח רפאים, הצלילים האמביוולנטיים ותנועת הזום החדה מכניסה אותנו לאווירה הזו שמשהו רע הולך לקרות.

ואיך לא? שקט

הקולנוע לא משתמש רק במוזיקה. הוא משתמש גם בשתיקה. אני לא מדברת על שתיקה של שחקנים. אני מדברת על דממת אלחוט. הרגע הזה שבו לא שומעים ממש כלום. עשיתי על העניין הזה מחקר מעמיק, אתם יודעים. מסתבר שהרגע של דממה תמיד יהיה רגע טראומתי. הדממה היא הדימוי האולטימטיבי בסאונד לטראומה. הרגע הזה שאנחנו לא מסוגלים להכיל את מה שמתרחש, ומדחיקים את כל הרעש. או לפחות רגע שנמתח לנו לנצח.

וגם כשלא דממה. מכירים את זה שיש רק רעש אחד, מציק? רעש קטן שפתאום מקבל המון תשומת לב? תיקתוק של שעון, או ברז מטפטף. יש שיקראו לזה "קלוז אפ אודיאלי". השקט, הצליל הקטן שמהדהד. זה יוצר אווירה לא נוחה ומתוחה. הסרט הקצר הבא חוקר את העניין בצורה מאוד מעניינת.

ובכלל, שמתי לב שככל שהסרט בעל משמעות כבדה יותר יהיו יותר שתיקות. ההפך הגמור לדוגמא הם סיטקומים שאפילו אחרי הפאנצ'ליין יש צחוקים של קהל. בסיטקום מודרני יותר תהיה מוזיקה. הדוגמא לסרט הכי כבד שעלה לי לראש זה הבן של שאול. גם מבחינה ויזואלית הוא כבד, כי יש ליווי אינטנסיבי של הגיבור לאורך כל הסרט. וגם הסאונד. מלא מלא שתיקות מעיקות (מה שהכי נכון לסרט הזה).

אני חוזרת שוב לבמאית לין רמזי (חייבים לדבר על קווין). היא משתמשת בסאונד בצורה כל כך חכמה.  יש לה סרט שלצערי הוא פחות מוכר בשם מורברן קולר Morvern callar. אם גרמתי לכם לצפות בסרט הזה, אז עשיתי את שלי. זה קודם כל. הסרט מספר בקצרה את סיפורה של מורברן קולר שמגלה שאהובה מתאבד (זה לא ספוילר, לא לדאוג) ומוריש לה מיקסטייפ וספר שכתב. המיקסטייפ מלווה את כל הסרט. גם בסצנות הכי כבדות (וכאן אני לא אכנס לפרטים), מורברן שומעת באוזניות את השירים שהוריש לה אהובה שהתאבד. יש מצב ש13 סיבות קצת העתיקו פה. רק רציתי לפרוק את זה. זהו.

אבל באותן סצנות כבדות, גם אם אין שתיקה או קלוז אפ ווקאלי, יש… מוזיקה. ועכשיו אני נכנסת למאגר מוסגר שיתקשר להכל בסוף אז הנה סיפור. אחרי פרידה כואבת ושברון לב והכל, לא יכולתי לשמוע את המוזיקה שעל הפלאפון שלי יותר. הכל הזכיר לי והכאיב לי. אז ביקשתי מחברה שתעביר לי את השירים שלה לפלאפון שלי. לחברה הזאת, כפרה עליה, אין איזה טעם מיוחד בשירים. באמת שלא. בוא נגיד שהיה שם שלמה ארצי. בוא נגיד שהיה שם אדל (ולא מעבירים את זה לבן אדם אחרי פרידה). אבל מה? כל פעם ששמעתי את השירים האלה, פתאום כאילו שמעתי אותם מחדש והתאהבתי בהם. גם בשירים שהכרתי. וזה בגלל ששמעתי אותם דרכה. דרך העיניים, או יותר נכון האוזניים שלה.

במורברן קולר נוצרת חוויה ממש מורכבת. אנחנו שומעים את המוזיקה דרך הגיבורה, ששומעת את המוזיקה דרך הבן זוג שהתאבד. המוזיקה עוברת פה כמה שכבות של רגש בעצם, ונטענת בהמון המון סאבטקסט וזה פשוט יפהפה.

והנה ממתק לדרך. אני מאוד אוהבת לכתוב עם מוזיקה ברקע. מוזיקה שמכניסה אותי למוד של הסצנה למשל, או שעוזרת לי לדמיין את הווייב הספציפי שאני מחפשת. פעם שמעתי את הזמר טונה (איתי זבולון) מספר שהוא חיפש את המלים הנכונות לשיר שלו. כשהוא ניגש לכתוב שיר, הוא מדמיין את ברי סחרוף שר את המלים. ואם זה עובד אז זה זה. באותה צורה, אפשר להשתמש במוזיקה גם כ"מצפן" דרך לכתיבה שאנחנו מחפשים, וגם ככלי ביטוי נפלא לעבוד איתו בתסריט ובבימוי.

זה היה פוסט סופר כיפי לכתוב, ומקווה שנהניתם גם!
נשיקות