אריאל לביא הוא מפיק ישראלי אבל עם ניחוח של חו"ל, ולא בכדי. כבר בגיל 28 עומדים מאחוריו סרטים זוכי עשרות פרסים ב24 מדינות, כתבות בכל העולם, והבן אדם אשכרה שפט בפסטיבל סנסט, והיד עוד נטויה. הפוסט הזה קודם כל בא לפרגן לאיש מיוחד שהחליט לעשות במקום להתלונן, וגם לתת טיפים ולשפוך אור ליוצרים שרוצים להבין מאיפה להתחיל.

בנוסף להפקה, אריאל לביא הוא גם שחקן ותסריטאי, שזכה לציון במגזינים מפורסמים כמו Flaunt, Daily Front Raw או Khaleej Times בהם הופיעו בעבר ביונסה, בריטני ספירס, בראד פיט ועוד. בסך הכול, הוא קיבל התייחסות ושבחים ב15 מדינות שונות ואפילו בירדן, מלזיה, אינדונזיה ומצרים, עם הסרט שהפיק Metanoia במקסיקו. ואם זה לא מספיק, הוא גם מפיץ ומנהל את היח"צ של סרטיו בעצמו.

אריאל לביא: איך הכול התחיל

מה שאולי קצת מפתיע, זה שאריאל לביא בכלל לא תכנן להיות מפיק. הוא התחיל בעולם המוזיקה. "אמא שלי שלחה אותי ללמוד כינור 6 שנים, אני בכלל חלמתי להיות שחקן כדורגל". בגיל 16 הוא התאהב במשחק ושיחק בתיאטרון פרינג' בחיפה עד גיל 22, והתנסה בתפקידים גדולים ממחזות של שייקספיר ומולייר. לאחר מכן החליט לטוס לארה"ב וללמוד משחק בלי שטרסברג. בנוסף, למד תסריטאות במקומות שונים באנגליה.

אבל כמו כולנו, הקורונה לא ממש תפסה אותו מוכן. ומשם הוא פשוט הבין שאם הוא באמת רוצה ליצור, הוא חייב גם להפיק הכול בעצמו. הוא התחיל להתנסות בארץ בהפקה פה ושם, ואז הכיר את שירה אדר בקבוצת ישראלים בניו יורק. יחד, הם יצרו יחד סרט במסגרת פסטיבל ה48 שעות בניו יורק וזכו בפרס הסרט הטוב ביותר. הצילומים היו בניו יורק עם צוות אמריקאי.  זו היתה ההתנסות הראשונה שלו בחו"ל. "יחד עם הניסיון, הגיע רעב ענק להמשיך ולהצליח. אבל התקציב לא באמת אפשר לי לעשות את זה בארץ או בארה"ב". אז נראה לכם שהוא התייאש? ממש לא. הוא פנה לקבוצת פייסבוק מקסיקנית.

"שלחתי פוסט באיזה קבוצה בפייסבוק ולא האמנתי שיפנו אליי. האנשים שם לא מדברים אנגלית… קיבלתי ים של פניות ופשוט תיקשרנו דרך גוגל טרנסלייט. למזלי פגשתי אנשים מוכשרים ומקושרים שמהר מאוד עזרו לי להתאקלם". הסרט שנוצר, Metanoia, זכה ב44 פרסים, ואפילו הוקרן בנפאל. "לא האמנתי שנגיע לכאלה מקומות".

תעשייה מדהימה ורווחית בניגריה

משם אריאל לביא ממשיך ליצור, בין השאר גם בניגריה, וכמובן בארץ. "היתרון של סרט זר זה שאפשר להגיש אותו לפסטיבלים בכל העולם, לעומת סרטים שמופקים בארץ שלא ניתן להגיש אותם במדינות מסוימות כמו מלזיה או לבנון". סרטיו של אריאל לביא עוסקים בעיקר בפשעי אלימות נגד נשים, נושאים להט"בים ואנשים עם מגבלה. הסרט בניגריה שתיקה מסוכנת, מספר על בחורה צעירה שמתפרנסת ומשלימה הכנסה באמצעות קיום יחסים עם זרים.

"האמת שניגריה היא תעשייה מדהימה שגיליתי. יש תקציבים מטורפים. משקיעים מגיעים מארה"ב ומהודו, ויש סיכוי גבוה להרוויח". לעומת זאת, אריאל לביא מספר על העשייה בארץ. לאחרונה הפיק סרט באנגלית עם צחי הלוי וגילי איצקוביץ. סרט שזכה ב18 פרסים. "בישראל זה חוויה שונה. השחקנים ענווים וצנועים, זה לא מובן מאליו. בחו"ל זה מאוד ביזנס. בארץ יש רצון תמים ליצור".

טיפ מאת אריאל לביא: הכול זה התסריט

"הרבה יוצרים מנסים להתחיל מפיצ'ר או סדרה. הסיכוי שישקיעו בכם בלי שם הוא אפסי, ולכן עדיף להתחיל מסרט קצר. אין צורך בתקציבי עתק. אפשר ליצור בזול אם התסריט הוא מספיק טוב. כשופט בפסטיבלים ראיתי סרטים גרועים שעלו מיליונים וסרטים מעולים שעלו גרושים. בנוסף, מי שמביא את הכסף מקבל את המושכות. ולכן, בגלל שסרטים באורך מלא זה עסק יקר הרבה יותר, אתם כנראה תמצאו את עצמכם בחוץ".

הטיפים של אריאל לביא לתסריט מצוין זה קודם כל להיות מקורי. "אל תנסו להיות כמו כולם בישראל ולכתוב שוב על הסכסוך. תנסו דווקא להיות משהו אחר. ועם זה, גם להישאר רלוונטיים למציאות. תראו הרבה חדשות ותכתבו על דברים שנמצאים בשיח העולמי".

אל תתפשרו על תפקידי מפתח

"כשמגיעים אליי סרטי פסטיבלים אני בוחן הכול. סאונד גרוע מייד גורם לי לפסול את הסרט, כי בעיניי זה פשוט לא מקצועי. קולנוע זו מכונה משוכללת שכל החלקיה חייבים לעבוד באופן מושלם, ומהסיבה הזו אני לעולם לא מתפשר על תפקידי המפתח בהפקות שלי ועובד רק עם מומחים. באותה מידה, אני לא אלהק שחקן שהשואוריל שלו עשוי רע, כי זה מראה בעיניי על זלזול במקצוע".

נראה שעבודה בחו"ל מייצרת אופי פרפקציוניסטי יותר לסט. "אין דבר כזה שאנשים מדברים על הסט בחו"ל. יש כבוד. בארץ אנשים סקרנים ושואלים מלא שאלות. בחו"ל אנשים פשוט עושים את העבודה שלהם. אף אחד לא מנסה להתערב לשני או לייעץ, כל אחד יודע מה התפקיד שלו".

אמן זה מעל הכול עסק

"מהסיבה הזו אני משקיע בפיד אינסטגרם, אני דואג שהסרטים שלי יזכו לחשיפה. בארץ אנשים לא שולחים לפסטיבלים. מעלים ליוטיוב. בסוף צריך לקפוץ לבריכה וכן גם להשקיע כסף. בארה"ב אפשר לקבל ויזת אמן אם אתה עונה על הקריטריונים שהם מציבים. אני מכיר גם יוצרת שהצליחה לגייס 20K עבור הסרט שלה דרך פלטפורמת אינדיגוגו".

וכמו כל עסק, צריך לחשוב רווחי. "יש מדינות שגם זול יותר לצלם, וגם אפשר למצוא צוות מדהים ואיכותי. אני מאוד ממליץ לצלם במזרח אירופה, במיוחד פראג. אבל גם באטלנטה בארה"ב. חוץ מזה שבחו"ל יש לך הרבה יותר פלטפורמות להגיש ולהציע את הפרויקט שלך, להכיר אנשים ולהיכנס לבריכה הזאת. למזלי לא טבעתי. זה תחום קשה – זוכרים לך את הכישלון ולא את ההצלחה".

הכול מתחיל משלב תחקיר. "קודם כל לקרוא בגוגל על התעשייה. אני רואה סרטים מהמדינה, קולט את הווייב מהכתבות. היום הכל מאוד נגיש. לא אמרתי לעצמי יאללה נלך למקום יפה ואקזוטי אלא חקרתי לעומק. צפיתי בכל מדינה ב10 הסרטים הקצרים הנחשבים שלה. אני מאוד מתעניין עכשיו בדובאי. תעשייה רווחית מאוד. יצא לי לצלם שם דוקו".

שחקנים בארץ ובחו"ל

"בארץ יותר מחפשים את השחקנים המוכרים והכוכבים כדי ליצור עניין, אבל בחו"ל זה ממש לא ככה. דווקא אוהבים את הלא מוכר והאותנטי. ובאמת שלא חסר שחקנים דוברי אנגלית בארץ, אבל אפשר גם ללהק מחו"ל.

אין ספק שזה דורש אומץ, תעוזה ותחקיר. יש סוכנויות אבל אפשר גם ברשתות החברתיות. אני חולם לפתוח ערוץ טיקטוק ולפרוץ את תקרת הזכוכית הזו בישראל. לפתוח את השערים ליוצרים ושחקנים מהארץ שרוצים לפרוץ בחו"ל. תחשבי על זה שבניגריה שחקנים מרוויחים מילארדים – בארץ מי מגיע לזה?".

על לימודי הקולנוע בארץ לעומת חו"ל

"התכן שמלמדים בארץ מאוד תאורטי וזה לא מקצוע תאורטי. לעומת זאת בחו"ל הם באמת מתנסים בעשייה בלימודים, נותנים להם ציוד מטורף והנחות ללוקיישנים. חוץ מזה ש4 שנים זה יותר מדיי זמן. זה לסיים צבא עוד פעם. זה גרם לאנשים להתייאש מהתחום. בימוי זה משהו שאי אפשר ללמוד בלי להתנסות בו בשטח, תסריטאות זה משהו אחר.

זה לא באמת משנה איפה למדת. זה הכישרון והיכולות שלך. בעיניי בלימודים צריך לשלב גם אימון מנטאלי כי זה מקצוע שדורש יכולות גבוהות של עמידה בלחצים, במיוחד שחקנים ובמאים. למזלי אני מצליח לא לעוף על עצמי וגם לא להתייאש אם משהו לא עובד".

תלמדו שפות וצאו מאזור הנוחות

"לא רק אנגלית. כל שפה היא כוח. למזלי היה לי אנגלית מצוינת ואני גם כותב באנגלית, אבל באמת שכל אחד יכול. זה אומנם דורש לצאת מאזור הנוחות, אבל זה אפשרי. אני קיבלתי השראה מהשחקנית ענבר לביא, ישראלית שהצליחה בחו"ל ושיחקה בסדרה לוציפר, היום היא גם בפאודה. ישראלים בחו"ל נדבקים לקהילה הישראלית ולא משתלבים עם כולם. בסופו של דבר זה פוגע בהם. זה כמו מסיבה, אם תשב בצד לא תהנה ברחבת הריקודים.

תוציאו את עצמכם החוצה. תתראיינו ותחשפו גם בחו"ל. היה לי יותר קל להוציא ראיון במצרים מאשר בעיתון בארץ. בקרוב אני פותח חברת יח"צ ליוצרים ושחקנים שירצו לקבל חשיפה והכרה בכל העולם. בסופו של דבר, זה פותח דלתות. אני מקבל 10 תסריטים ביום, לפעמים אני גם פונה לכותבים בעצמי. חשוב לי לקדם את התעשייה הישראלית".