אינדל
אני רוצה לדבר על אינדל, כי הגיע הזמן. אינדל בגדול, זו סדרה מהפנטת שמצליחה להפתיע וליצור דיאלוג עם כל כך הרבה משקעים בחברה שלנו, במהלכים תסריטאיים פשוטים וממוקדים.
סדרה שהצורניות שלה מדברת את התוכן שלה, ופשוט מרעננת את המסך עם עריכה מבריקה (זה מה שקורה כשהבמאי היה עורך פעם. וזה נהדר). זו סדרה שמצליחה להפתיע כי היא לא נופלת למקומות הנדושים שהייתם מצפים מסדרה שמדברת שוב, על גזענות. ופשעי נוער. ואני אסביר למה.
אינדל מצליחה להפתיע
אינדל הפילה אותי בפח במובן שציפיתי שזו תהיה עוד סדרה על נוער. לא שאני מזלזלת, באמת שהיו פה סדרות מהממות בז'אנר הזה. האהובה עליי היא עלומים, שאגב אני עוד התאהבתי בשחקן של אינדל משם (יניב אלמנך). אבל זו לא עוד סדרה על נוער פושע ומבולבל שמשחק לידיים של "הגדולים".
זו סדרה שנוגעת יותר בהתנגדות של קהילה התקועה בצל דיכוי ממושך. זו סדרה על אלימות במובן הכי עמוק שלה ועל החוט הדק בין הקרבן למקרבן בעצם. היא הפילה אותי בפח, כי הגיבור כל פעם מחדש מתגלה כיותר חכם מאיתנו הצופים, שבטוחים שהוא עומד להיכשל וללכת לעזאזל.
כי זה הסוף שהתרגלנו אליו. פושעים "קטנים" בסוף משלמים את המחיר והגדולים נשארים. אינדל לא כזה. הוא מנצח לא רק את המשטרה (לפחות עד עכשיו) אלא גם את אביו ואת אחיו שמנסים להניע אותו מהאמת שלו. ואני לא נכנסת לשאלה האם הוא צודק או לא, זאת לא הנקודה.
האויב הכי גדול של הסדרה הזו, היא התמה השחוקה עד עפר. אנחנו כבר ציניים כלפי אג'נדות, עוד פעם גזענות ואפליה, כבר שמענו. אכלו לי שתו לי. אבל אינדל מצליחה להילחם בזה בכל הכוח. לפחות לי היא הצליחה לגרום להרגיש ולכאוב את כאבם של העדה האתיופית המתוארת בסדרה.
אינדל הוא הרי דמות קיצונית, ובלי להרגיש שנעשה לו עוול אמיתי לא היינו מצליחים להזדהות איתו. אבל הסדרה מצליחה לשכנע אותי ולגרום לי להטיל ספק: האם הוא טועה? האם הוא מגזים? האם יש לו ברירה בכלל? וזה התפקיד של אמנות בעיניי. לגרום לנו להטיל ספק.
רק לנרשמים לניוזלטר – ערכת שליפים לתסריטאים ותסריטאיות שמבינים עניין 🙂
הירשמו כאן ותקבלו למייל סינופסיס לדוגמה לסדרה, שליף קונפליקטים, שליף אפיון דמויות, פיצוח עלילה ואמירה אישית ועוד.
הייחודיות של אינדל
אני שוב חוזרת לבימוי כי אני באמת חושבת שחלק גדול מהייחודיות של הסדרה טמון שם. מרגישים את אסף קורמן וטביעת האצבע שלו (רמז: הוא ערך גם את שבאבניקים, ביים בשותפות את נורמלי, אתם מתחילים להבין?…).
העריכה הצולבת שחוזרת בכל פרק, בין סצנות בעלות מכנה משותף תמתי או נסיבתי – מייצרת רבדים עמוקים של מודעות והבנה רגשית של הדמויות. זה ממש אפקט קולשוב אבל בהכי חדשני ומופתי שראיתי. ואני אסביר.
בעצם, הנה איך שויקיפדיה תיארו זאת: אפקט קולשוב (מכונה גם ניסוי קולשוב או אפקט מוז'וקין על שם השחקן שהופיע בניסוי) הוא ניסוי מונטאז' שנערך על ידי לב קולשוב (1899 –1970) בשנת 1918 בקירוב, אשר מדגים כיצד צימוד שוטים שאין בהם בהכרח קשר, יוצר משמעות כאשר נצפה על ידי הצופים. ניסוי זה מצוטט על ידי יוצרי סרטים, תאורטיקנים, ופסיכולוגים עד היום.
סבבה, אבל מה כל כך מיוחד בזה?
נכון, ראינו עריכה צולבת כבר אלף פעם. זאת מניפולציה שחוקה מה שנקרא. העניין הוא שרוב הזמן אנחנו רגילים לצפות בעריכה צולבת כדי לתאר דברים שקורים באותו הזמן. וגם באינדל זה ככה.
רק שבאינדל זה ממש מייצר שפה שלמה של הסדרה. זה טמון עמוק בDNA של הסדרה. כי מעבר לזמן, העריכה הצולבת מעניקה לנו הצופים אפיון קצבי וגם הרבה מאוד חומר למחשבה.
אפיון קצבי, אני לא צריכה להאריך במילים. זה מה שמייצר את הקצב הממכר של הסדרה. העריכה המפתיעה בין סצנות, ובין קליפים לשירים ומוזיקה שגם יכולה להיות לגמרי חיצונית לסרט, כביכול. זו הדרך של הבמאי להגיד לנו: הסדרה הזו אולי נראית לכם בעולם אחר.
אבל לא, זה חי וקיים גם שם בחוץ. אז הקצב מוסיף כיף ואקשן אבל יש בו, שוב, גם אמירה.
ועכשיו החומר למחשבה. אנחנו הצופים מצליחים דרך העריכה הצולבת, הכביכול פשוטה, לקבל כל כך הרבה מידע עמוקה על רגשות הדמויות ועל האמירה מבלי שיצטרכו להגיד את זה בפנים. מה שנקרא, סאבטקסט.
לדוגמה, כשהמכות של האח הגדול כלפי אינדל בפרק הראשון, מצטלבות עם הבריחה של חברו יצחק מהשוטר שי חי (שכבר אמרו שזה ליהוק מדהים ואני מסכימה).
עולם
אינדל מצליחה ליצור עולם שלם. שפה. ביתא ישראל, נצ'ים. מילים מהשוליים שנכנסות עכשיו למרכז הבמה. העולם עובר גם במוזיקה, בלוקיישנים, ובמשחק. וכמובן, כרגיל בסדרות של אסף קורמן; פסקול מופלא ומהמם, שהפעם גם עובר את מחסום האודיו – וממש נכנס לנו למסך ומהווה חלק חשוב מעיצוב הסדרה והמסגור שלה.
