איך כותבים סוף לעלילה של סיפור? יאנחנו מקדישים כל כך הרבה זמן מחשבה על איך הסרט שלנו יסתיים. עם איזה טעם בפה הצופים/קוראים שלנו ישארו? וכנראה שבאמת יש משהו חשוב בהם, בסופים. הסוף של סיפור הרבה פעמים טומן בחובו את התמה, את המסר שלנו לעולם. הפוסט הזה שייך לכל הז'אנרים, והוא בעצם נוגע ממש בעצבים החשופים של כל סיפור באשר הוא. אם אתם כותבים סדרה/ פיצ'ר/ סרט קצר או אפילו סיפור/ספר, לכולם יש סוף.

איך כותבים סוף לעלילה – ואיך הוא קשור לתמה?

אז חוץ מזה שהכל קשור לתמה, אני רוצה לשאול אתכם שאלה. זוכרים שאמא רצתה להפחיד אותנו כשהיינו קטנים, אז היא היתה מספרת על הילדה שלא עשתה שיעורי בית והפכה להיות הומלסית, או הילד שבלע מסטיק וצמח לו עץ מסטיקים בבטן. לכל הורה יש את פולקלור ההפחדות שלו. הסיפורים האלה מביאים איתם מסר מאוד ברור. מי שעושה ככה, נענש.

הסרט הכי מוכר בהקשר הזה הוא תלמה ולואיז, שמחפשות את החופש שלהן ובסופו של דבר צונחות במכונית אל מותן. הנשים שנענשות על החופש שלהן, כמו גם רוב הנשים בטלנובלות שמשלמות בחייהן הפרטיים והמשפחתיים על קריירה מצליחה, או בגידה כלשהי בערכי המשפחה. המסר גם יכול להיות הפוך. מי שנוהג בצורה מסוימת, מרוויח (או לפחות לא מפסיד).

לדוגמא, צ'ארלי בממלכת השוקולד, הספר וגם הסרט מספר על הילד העני וטוב הלב. בניגוד לכל שאר הילדים הוא לא גרגרן או הרסני, חטטן, או תחרותי מדיי. הוא ילד פשוט שמקשיבים למה שאומרים לו, ולכן הוא מצליח לצאת בשלום ממפעל השוקולד המצמרר של וילי וונקה (לי אישית היו סיוטים מהסרט הזה). אם ככה, הסוף שלנו קשור קשר מוחלט וגורלי לתמה שלנו, ויותר מזה, לצורך ולרצון של הדמויות שלנו.

איך כותבים סוף לעלילה – זה מתחיל ברצון

הרצון של הדמות הוא חלק חשוב מההזדהות איתה, ובדרך כלל מתגלה לנו בשלב מוקדם יחסית בהיכרות עם הדמות. קשה לנו להזדהות עם מישהו שלא רוצה כלום. כשהדמות דספרייטלי רוצה משהו, אנחנו נרצה איתה ביחד, ונעריך את כל המאמצים שלה לקראת המטרה שלה. מה שהכי חשוב ברצון של הדמות, שהוא זה שמביא אותה למסע שלה.

הרצון מתבטא בשלושה מישורים כלליים:

1. בעלות (Possession). צ'לסי רצה לזכות בסופרקאפ, שלומית מלכה רצתה את יהודה לוי (כבר לא), איילת שקד רצתה להיות שרת המשפטים.
2. נקמה. אומה ת'ורמן רצתה לנקום בביל וגלדיאטור רצה לנקום את מות אשתו ובנו. לכל אחד היתה סיבה אחרת, אבל שניהם רצו לנקום.
3. הקלה. כשדמות מצליחה להינצל מסחיטה, איום על חייה או כל פחד אחר.

זה באופן כללי. אבל כדי להיות יותר ספציפיים, הדמות צריכה רצון מסומן. כלומר, איך הדמות שלנו מגדירה נקמה, אחזקה או הקלה? יש דמות שתרצה להרוג כדי לנקום, ויש דמות שתסתפק בתעלול. יש דמות שתברח כדי להינצל ממוות, ויש דמות שתעמוד להילחם על חייה. אלו הבחירות של הדמות שלנו שמגדירות לנו מי הן בדרך לרצון שלהן. האם המטרה מקדשת את האמצעים? מה היא מוכנה לעשות כדי להשיג אותה? ומה יקרה, כשמשהו יעמוד בדרכה?

איך כותבים סוף לעלילה – אבל יש גם צורך

הצורך, בניגוד לרצון הוא בלתי מודע לדמות. הדמות יודעת כשהיא רוצה משהו, אבל הצורך הוא מה שעליה ללמוד כדי להתפתח בחיים. ישנם כמובן סרטים שממש מבוססים על חוסר המודעות של הדמות כמו שאטר איילנד או החוש השישי. בשני הסרטים האלו, רק בסוף הדמות מבינה את העולם כמו שהוא באמת.

אבל רוב הסרטים (במבנה הקלאסי), נותנים צורך אוניברסלי לדמות שלהם. כשאני אומרת אוניברסלי אני מתכוונת שזה יכול להישמע קצת קלישאתי וצ'יזי כמו: הדמות לומדת לקבל את עצמה כמו שהיא. אבל מה שיהפוך את זה ללא קלישאתי, זו הדרך בה תבחרו לספר את הסיפור שלכם. שרק למשל, עשה את זה מדהים. סוף הסרט מגלה לנו האם הדמות השיגה את הרצון שלה, וגם אם היא למדה את הלקח שלה.

ארבעת הסוגים של הסוף

הסוף האופטימי

ניחשתם נכון. זה הסוף שבו הדמות משיגה גם את הרצון, וגם את הצורך שלה. פרודו משר הטבעות למשל זוכה בסופו של דבר גם להיפטר מהטבעת (הקלה) וגם ללמוד על חברות, אומץ ונאמנות לעצמו. הסיום האופטימי מאפיין סרטים הוליוודיים רבים, ומאוד "אמריקאי" באג'נדה שלו. החלום האמריקאי, הפנטזיה שבה הכל אפשרי.

הסוף האירוני

הסרט המתאבק (דארן ארונופסקי) הוא דוגמא טובה לכך. הסרט מספר את סיפורו של רנדי, מתאבק מבוגר שמנסה לזכות בתהילתו בשנית. במשך הסרט הוא מגלה שבתו לא רוצה שום קשר איתו, חיי האהבה שלו בזבל והוא מוצא שוב את נחמתו בין חומות הזירה. הוא לא לומד את הלקח שלו ובעצם חוזר להתאבקות שהרסה את חייו. באיזשהו מקום, הוא מכור לתהילה עד אבדן. וזה המקום לומר, שלארונופסקי יש אכן פטיש להתמכרויות והרבה מסרטיו עוסקים בזה.

הסוף הפדגוגי

הצורך נלמד, אבל הרצון לא מתממש. פוקהונטס לומדת במשך הסרט לעמוד על שלה ולבחור בדרכה, אבל אהובה הבלונדיני החתיך עוזב אותה כי הוא צריך לקבל טיפול רפואי לפציעה שלו. סוף עצוב ודיי זר בנוף של וולטדיסני, עם השירים הכי יפים שיש.

הסוף הטראגי

גם הרצון וגם הצורך לא מתממשים, והגיבור חוזר לנקודת הפתיחה שלו. אין הרבה סרטים שמסתיימים כך, ובדרך כלל אלו סרטים שמתמקדים בייאושו של הפרט מחברה מושחתת וחסרת תקנה. סרטים כמו לובסטר, או תלמה ולואיז, שאיתו התחלתי את הפוסט הזה. הצניחה של תלמה ולואיז למותן, מבטאת סיום שהרצון והצורך לא מתממשים בו. ומעבר לכך, אמירה נוקבת על החברה.

הדמויות לא מקבלות את הרצון, או את הצורך שלהן כי המערכת גדולה מהן. הרצון שלהן לא מקבל הכלה במערכת העולם. לא מתעכל בסיסטם. הסיום הזה נפוץ מאוד בסרטים דיסאטופיים רדיקלים, ובכלל הסיום הזה מאפיין סרטים יוצאי דופן. הסיום הזה מנוגד לציפיות הרגילות שלנו לקבל פיתרון וסיפוק בסיום הסרט.

אוקיי. אבל איך זה עובד ב…סדרה?

בסדרה, הסיום הוא גם במסגרת של פרק, וגם במסגרת של עונה שלמה. הפרקים מהווים "משימות" קטנות שהגיבור נדרש לעבור כדי להגיע לסיום, בו הוא מתעמת עם הרצון והצורך שלו עד הסוף. אני רוצה להדגים על אחת הסדרות האהובות עליי, כתום זה השחור החדש.

כתום זה השחור החדש

הסדרה הזו מגוללת דמויות רבות, עם רצונות וצרכים רבים. בסך הכל כולן רוצות לשרוד, אבל גם להרגיש אנושיות. כל אחת מסמנת את הרצון הזה אחרת. הגיבורה הראשית,  פייפר צ'פמן, לאורך העונה הראשונה עדיין מנסה בכלל להבין את החוקים ואיך היא הולכת לשרוד. היא אפילו אומרת את זה ליטרלי. היא רק רוצה לעבור 15 חודשי מאסר, ולחזור לחיקו של הארוס שלה. היא נלחמת מול מפלצות שונות בכל פעם בדרך להישרדות. בהתחלה מחרימים אותה במטבח עד להרעבה, משליכים אותה לצינוק, ומאיימים על חייה. אבל הרצון האמיתי שלה הוא לחזור לחייה האמיתיים ולהתחתן עם אהובה היהודי הגמלוני והחמדמד.

עם זאת, לאורך העונה היא לומדת להיות באד- אס, ומבינה שהיא לא תצא מזה אותו דבר כמו שהיא נכנסה. ולכן, בסוף העונה היא מפסידה את הרצון (האהבה עם הארוס שלה), אך מרוויחה את הצורך שלה – ללמוד לשרוד. בכל עונה, הרצון והצורך משתנים לכל דמות, ובהתאם יש מכשולים ואנטגוניסטים אחרים. בדרך כלל, הבעיות מחריפות מעונה לעונה ובעצם "עולות שלב". אחרת, למה שנמשיך לראות את הסדרה? אם מעניין אתכם לקרוא עוד על מבנה עלילתי של סדרות והסופים שלהן, יש פוסט מורחב שכתבתי על קשת עונתית לסדרה>>>