זגורי אימפריה עונה 3
בפוסט הזה אני אנתח את ארבעת הפרקים הראשונים בעונה החדשה של זגורי אימפריה, שיצאה 10 שנים (!) אחרי שתי העונות הראשונות, ומצליחה להישאר הכי רלוונטית נוגעת, בועטת ומלאה הומור. הניתוח מכיל מלא ספוילרים אז הנה הזהרתי ולכו לצפות נו. בחייאת.
אז ככה. העונה השלישית של זגורי אימפריה נפתחת בהצהרת כוונות ברורה:
אביאל בקשר חדש עם מרסל, והוא כבר לא רק בן למשפחת זגורי הביביסטית – הוא חלק מתא אקטיביסטי, עושה פואטרי סלאם, ומאמץ מזרחיות מסוג חדש. מרסל מייצגת את המזרחית הנאורה, זו שכבר לא תקועה בנאום הצחצחים ו”אכלו לי שתו לי”, אבל כן אימצה את הרעיון שהשמאל הוא המלך האמיתי עכשיו.
מכאן ברור שהקלאש בינה לבין משפחת זגורי הוא פצצת זמן מתקתקת. אנחנו מקבלים בינתיים אמא שמבשלת כדי לאהוב, ילד שאוכל כדי להיות אהיב, קללות שהן שפת אינטימיות, והיעלמות של בבר (משה איבגי) שמקבלת פתרון מבריק בדמות החיקוי של הבן אבישי – שעובר סוג של החלפת זהות לאביו.
אגב, אני כן רוצה לשים פה סוגריים שמבחינה פסיכולוגית, אבישי מחליף את זהותו לאביו כדי לקבל דרגה גבוהה יותר בדינמיקה המשפחתית. כלומר זה לא רק פיתרון, זה באמת יושב עמוק על הצרכים והכאבים של הדמות וזו תסריטאות מופת בעיניי.
הפרק הראשון מרגיש מאוד נכון בבנייה שלו. פרק של שעה עף לי ממש מהר. ואם אתם קוראים אותי אתם יודעים מה דעתי על פיילוטים בארץ בדרך כלל עייפים ומרוחים. פה הוא פשוט שואב. האירוע המחולל כאן עובד בשתי פעימות – כמו בשיטה שאני מלמדת בליווי אישי לתסריטאים. הפעימה הראשונה היא הברית: אירוע משפחתי עתידי שממסגר את הפרק. אנחנו מחכים לו, ואנחנו יודעים שכראוי למשפחת זגורי – יהיה בלאגן. הפעימה השנייה היא החוב, שמתברר בסוף כמענק מביטוח לאומי.
אחד הכישרונות הגדולים של הסדרה הוא היכולת להוציא כמעט מכל סצנה משהו קרינג’י, מצחיק או דרמטי־מרגש. שלושת הקלפים שתסריטאים חולמים לשלוף בפוקר הכתיבה. אבל זה מתחיל הרבה קודם – בפיסול הדמויות. דמות כמו מירי, למשל, פשוט מזמנת קרינג’ וצחוקים. אחרי שבונים אותה נכון, לא צריך לעבוד קשה – היא עושה את העבודה לבד.
פרק שלישי (אני בכוונה משאירה את שוגי לסוף)
מירי יוצאת למסע מופרך והזוי לקברי צדיקים עם סבתא, כשבפועל כל המהלך הוא מסווה לניסיון לעצור את החתונה של אהובה הבדואי חמוד ולגנוב ממנו זרע. מירי היא אחת הדמויות החזקות בעונה (בינתיים, אני רק בפרק 3), כי יש לה רצון כואב, חד וברור: להתעבר ולהחזיר את אהבת נעוריה. הרצון הוא גם פיזי, אבל נשען על פצע רגשי גדול מאוד. כמובן יפית אסולין משחקת את זה בכזו חכמה. זה בעיניי אתגר לא קטן לשחק דמויות מגוחכות, ויפית אסולין באמת נכנסת לנעליים האלה באהבה בלי שיפוטיות ובהתמסרות.
אי אפשר להתעלם בפרק הזה, שאשכרה קוראים לו ג'וליה רוברטס, מההשראה מקומדיות רומנטיות של שנות ה־90’, והלעג האוהב כלפיהן – ההיכרות עם הבחור “כארז” במגע מקרי בנטילת ידיים, מונולוגים של כנות חצי מרגשת חצי מטופשת, פסקול של שירי בנות, וכמובן – המחווה הגדולה בסוף. רק שכאן המחווה הוא הרגע שבו מירי עולה לבמה עם מיקרופון ו”מצילה” את חמוד מארגון להבה הוא מצחיק, מביך, וגם די עצוב. מהפרק הזה עולה תמונה עלובה של אהבה מודרנית כושלת: מישהי שפספסה את אהבת חייה כי החברה אמרה לה לא להתחתן עם בדואי, ועכשיו היא תקועה עם יהודי מטומטם. (כי אלו תמיד האופציות נכון? או ערבי נסיך או יהודי מטומטם).
אם זה היה רשום על דף איפשהו, אני כנראה הייתי חושבת שהליין של הפרק הוא קצת נשמע כמו סרט סטודנטים טיפוסי. אבל במבחן הצפייה זה פרק כייפי עם נגיעות טובות של אאוצ'. בכל פרק יש סיקוונס או לפחות סצנה כזו של פאן לשם הפאן. אם זה הסצנה של המסיבת פיג'מות בפרק של הצרפוקאים (קראו בהמשך) או הבילוי של שוגי ואביאל בתל אביב. זה פשוט מדגים איך אפשר להכניס מנעד שלם של רגשות ליצירה אחת שלמה.
הפרק של הצרפוקאים – פרק 4
אני חושבת שבשלוש העונות, זגורי אימפריה מסתמנת כסדרה שאוהבת להגחיך את הדת. לשחוט פרות קדושות. באופן אישי בתור אישה דתייה, קצת רווח לי בפרק הזה שדתיים קיבלו ייצוג שהוא לא רק טמבלים או צמאי דם גזענים. צרפוקאים, דתיים. אומנם קצת מתנשאים אבל יחסית נסבלים. אני חלילה לא חושבת שהנטייה הזו בסדרה מגיעה מכוונות רעות. להפך, אני חושבת שהסדרה מנסה לחקור את האמוניות החילונית. את הרוב המסורתי, שלגמרי מאמין אמונה שלמה ויכול אפילו לבלוע עורלות (כמו מירי) אבל מצד שני מאוד בור בכל מה שקשור ליהדות ולמורשת העתיקה שמאחוריה.
הפרק הזה שוב ממוסגר סביב אירוע משפחתי: השבת חתן. אבל הפעם, האירוע לא מגיע בסוף – הוא בעצם נשען על הדרמה שנובעת מזה שמלא אנשים שלא סובלים אחד את השני תקועים ביחד. אם בא לכם תוכלו לקרוא על עוד מנגנוני דרמה כאן. זה הפרק האהוב עליי עד כה. הכאב הזה של אבי, הבן הבכור (קובי מימון) פשוט צעק אליי מהמסך. הכאב של ילד שעושה הכל כדי שלא יראו אותו ובסוף הוא מרגיש סתם.
יש את המשפט הידוע על האקדח במערכה הראשונה, והפרק הזה מדגים את ה"רצח" במערכה השלישית בצורה מושלמת. מעשה הקונדס של מישל, אישתו של אבי שהחליפה את האקדח שלו באקדח צעצוע במערכה הראשונה. ההשלכה מגיעה במערכה השלישית – המשפחה עושים מתיחה שהיתה יכולה להיגמר במוות. יש מחבלים בחוץ, ואבי נשאר חסר הגנה. תרתי משמע כל ההגנות יורדות. והוא צועק שהוא לא יכול יותר. רגע נפלא של קובי מימון. ושוב, רצון פיזי חזק שיושב על פצע.
זגורי אימפריה עונה 3 פרק 2
ביחס לשאר הפרקים, משהו כאן מרגיש אנמי. זה פרק על באר־שבעית שלא מוצאת את עצמה בתל אביב: לא עובדת, לא יוצאת, לא באמת זזה. אז כדי לייצר לה רצון ומטרה, התסריטאים מעלים לה את שכר הדירה.
האם הפרק מצליח להעביר את תחושת הזרות התל־אביבית? כן. את הניסיון של תל אביב לשנות אותה? כן. את זה שאבישג לא באמת רוצה להשתנות? גם כן. אבל הרצון שלה נשאר חלש.
אז נכון, יש כאן דמות שרוצה לכבוש את העולם, אבל לא מוכנה להזיז אצבע בשביל שזה יקרה. זו דמות עם המון פוטנציאל ואפס אומץ, ולכן היא תקועה. קשה מאוד לכתוב דמות כזו, וצריך לומר ביושר: הפתרון שזגורי מצא הוא חכם. דרך חיפוש הדירה הוא גם מבהיר לנו מי אבישג, וגם מסביר בצורה משכנעת למה היא חוזרת לעזאזל לבית של ויוי. ועדיין, נדמה שהפרק קצת מפחד להכאיב לה באמת ולהסיר את הקליפות שמעל. לא חסרה הבנה לדמות – חסרה תנועה. אין פצע.
וזה אולי ההבדל בין פרק כמו “ג’וליה רוברטס” לפרק של אבישג. מירי נענשת, נלעגת, נחשפת עד הסוף – ולכן היא גם חיה ונושמת. אבישג, לעומת זאת, נשארת באזור הבטוח. ויש מצב שלכותב היה פשוט קשה לחשוב כל כך את בת הזוג שלו? אבל אולי בהמשך היא תתגלה. אני ממש מחכה לפרקים הבאים.
