ילד רע, אחת הסדרות שחיכיתי לצפות בהן – כבר הגיעה (כנראה) למחצית העונה וגם הספיקה להימכר לנטפליקס. זה הזמן שלי לשתף אתכם במחשבות שלי. הסדרה לוקחת אותנו למסע של דין שיימן, ילד אשכנתוז עם אמא מתוסבכת, והרבה אהדה לאקשן. דין שיימן בעצם מבוסס (ומשוחק נפלא) על ילדותו של הסטנדאפיסט דניאל חן. ודין שיימן הוא לא הנער הפושע הטיפוסי כביכול. אומנם ילד רע אבל הפעם בצבע לבן, ומתייחס להכל בהמון הומור. ועד הפרק השלישי אנחנו אפילו לא יודעים על מה הוא נכנס לכלא. האמת שעד הסוף זה לא ברור לחלוטין. שזה, אגב, טריק נהדר של תסריטאים שרוצים להשאיר את הצופים שלהם במתח.
ילד רע – הסוד הוא בסגנון
אפשר לומר שסדרות על נוער פושע הן לגמרי באופנה בתקופה הנוכחית. מי שפרץ את הדרך הוא רון לשם ("בופור", "שמים אדומים", "שעת נעילה"). לשם החליט לכתוב סדרה על גיבורים טינייג'רים אבל הפעם לקהל מבוגר. לקח לו שנים להנחיל את הרעיון הזה, והוא שמע המון "לא", למרות שהוא כבר היה יוצר מוכר ומוערך מאוד. אני לא צריכה לספר לכם שבסוף אופוריה הופקה בארץ וגם נמכרה לאדפטציה בחו"ל שקצרה שבחים רבים.
ומשם, לקח קצת זמן עד שהגיעו בני אור, עלומים, אינדל ועכשיו ילד רע. יכול להיות שפספסתי כמה בדרך, אל תתפסו אותי במילה. ולכן השאלה המתבקשת היא, האם לא שבענו מתת-הז'אנר הזה? לא ראינו מספיק ילדים עושים סמים ודוקרים? למה הוא כל כך פופולרי בארץ בפרט ובעולם בכלל? ואיך ילד רע בכל זאת שומרת על הייחודיות שלה?
הומור כמנגנון הגנה
רון לשם והגר בן אשר ("הנותנת") כבר ניסו בעבר ליצור במשותף סדרה אודות כלא נוער. אבל משהו לא עבד להם עד הסוף. מה שסגר להם את הפינה הזו, הוא החיבור המופלא עם דניאל חן. דניאל חן מביא זווית מיוחדת ושונה לאגפי הכלא: הומור שחור. איך שישראלים אוהבים הומור שחור. אבל ההומור השחור הוא לא רק "מצחיק", הוא מבטא לעומק את התמה של הסדרה, ונותן לה המון אופי ואדג'.
הסדרה משלבת את העלילה של דין הצעיר, עם קטעי סטנדאפ. אני חושבת שעל הנייר זה יכול להישמע כמו שילוב שמועד לפורענות אבל הם הצליחו לעשות את זה נכון. אחד הדברים שעזרו לזה לקרות לדעתי זו העריכה הנפלאה של אסף קורמן. שילוב אנימציה קומיקסאית מצועצעת, ופסקול קצבי מעולה. וגם צילום לונגשוטים מהממים, למרות שאנחנו בישראל ואין תקציב. קטעי הסטדנאפ הם גם דרך מקורית להעביר המון מידע. סוג של וויס אובר אבל בצורה מקורית ומבריקה.
בתור חובבת אירוניה מושבעת, אני פשוט אוהבת את האופן שבו מראים לנו בסדרה דווקא את הצדדים המצחיקים שבכלא. וזה לא מונע מהסדרה גם לתת ביקורת נוקבת על מוסדות החינוך בארץ. על אופי הכליאה של נערים ועל השאלה האם בכלל נותנים להם הזדמנות אמיתית להשתקם. ההומור עוזר לנו לעכל את ההתרחשויות הקשות בסדרה, ולהזדהות עוד יותר גם עם אחרון העבריינים. ההומור הוא מנגנון הגנה עבורנו הצופים כמו עבור אותם נערים שמנסים לברוח מהמציאות הקשה בה הם חיים.
רק לנרשמים לניוזלטר – ערכת שליפים לתסריטאים ותסריטאיות שמבינים עניין 🙂
הירשמו כאן ותקבלו למייל סינופסיס לדוגמה לסדרה, שליף קונפליקטים, שליף אפיון דמויות, פיצוח עלילה ואמירה אישית ועוד.
מנהלת הכלא
עוד פנינה בכל הטוב הזה, היא הדמות של חלי מנהלת הכלא. את חלי מגלמת לירז חממי (מנייאכ) בשילוב ממכר של חספוס וחמימות. קודם כל התסריטאים כתבו לה פאנצ'ים מעולים. אבל שמחתי שלא עשו אותה מרושעת, אדישה או חסרת אכפתיות. לא חסרים מן הסתם אנשים כאלה במוסדות לכליאת נוער. אבל מצד שני, אהבתי את ההתייחסות גם לאנשים הטובים שרוצים את הטוב לנערים האלה אך ידיהם כבולות.
כמו בכל סדרת כלא כמעט, אנחנו רואים איך הנוער מתמכר בעצמו לעולם התת קרקעי שמזמנים חיי הפשע. ודווקא בגלל שהפעם הגיבור הוא לא עבריין טיפוסי, אנחנו עוד רוצים להאמין שיש לו דרך החוצה. אחרי הכל, בסוף הוא הפך לסטנדאפיסט ולא למנעולן. אבל גם הדרך לשם מגיע ממקום שבור וכואב. המקום שרק הומור יכול היה להציל אותו מעצמו.
הליהוק של חממי לתפקיד הוא בעיניי נכון מעבר לזה שהיא שחקנית מצוינת. היא גם מביאה איתה את המטען של התפקיד שלה במנייאכ. התפקיד של השוטרת הטובה ומלאת המוטיבציה. כשלוקחים את המטען הזה לסדרה ילד רע – אנחנו מרגישים אפילו יותר את התשישות והחספוס שהתפקיד הזה מביא איתו.
ולסיום סיומת
ילד רע היא סדרת כלא שמצליחה לצאת מהגבולות שהיינו מצפים מסדרה כזו. היא לא נשארת רק בכלא. ילד רע מצליחה להפתיע עם טון ייחודי והומור במקומות הכי אפלים. להעביר ביקורת נוקבת. לבעוט בבטן אבל גם לעשות לנו כיף. התמה שנוגעת בילדות שבורה בצל האמא ההרסנית, מקבלת תפנית באמצעות מבע קולנועי עשיר ודמויות אחרות בקטע טוב.
דרך הסדרה אנחנו מתוודעים לחלקי החברה הישראלית השונים מכל המוצאים, ואיך דווקא שם מתאפשר חיבור בין השחור ללבן – כשהעולם שבחוץ רק מפריד ביניהם.
